החלטה בתיק מ"ת 15890-02-13

בפני בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של כב' השופט טובי  אשר הורה ביום 26/2/13 על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים. עקרי העובדות פורטו בהחלטה הנ"ל כדלקמן:

כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333 + 335 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), תקיפת סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין והחזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

בעובדות כתב האישום נאמר כי ביום 26.1.2013 סמוך לשעה 0:30, נהג סאלח מלחם ברכב מסוג דייהטסו לבן (להלן: "הרכב") בו נסעו המתלונן ושלושה נוספים (להלן ביחד: "נוסעי הרכב") בכביש 60 בכפר יאסיף.  בזמן שהרכב חלף סמוך לבית הקפה שבניהולו של המבקש, הנמצא בצדי הכביש שמעו נוסעי הרכב צעקות הקוראות להם לעצור. בעקבות זאת, עצרו בסמוך לעסק וירדו מהרכב. המתלונן, אשר הכיר את המבקש ואת האדם הנוסף שהיה עמו, פנה לעברם ולחץ את ידם. בהמשך, ולאחר דין ודברים בין המבקש והאדם הנוסף לבין המתלונן, תקף המבקש את המתלונן בכך שנתן לו מכת אגרוף לפניו. מיד לאחר אותה תקיפה, הגיעו למקום מספר אנשים והחלה קטטה ביניהם לבין נוסעי הרכב. בהמשך, במהלך הקטטה הנ"ל דקר המבקש את המתלונן באמצעות סכין במותן שמאל וכתוצאה מכך נגרם למתלונן קרע בכליה השמאלית המלווה בהמטומה סביב הכליה. המתלונן הועבר לבית חולים גליל מערבי בנהריה שם אושפז למשך 5 ימים.

עד כאן עובדות כתב האישום.

בית המשפט קבע בהחלטה הנ"ל כי קיימות ראיות לכאורה המבססות סיכוי להרשעת המבקש במיוחס לו. כפועל יוצא מהראיות נקבע כי קיימת עילה של מסוכנות. בית המשפט שקל את האפשרות לשחרר את המבקש לחלופת מעצר וקבע כי בשים לב למסוכנותו, וכן בשים לב להליכים נוספים המתקיימים בעניינו. נקבע כי בשים לה למכלול ההליכים המתקיימים בעניינו של המבקש לא ניתן לתת בו אמון ולשחררו לחלופת מעצר.

כעת בפני בקשה לעיון חוזר. הבקשה מבוססת על שני אדנים. הראשון הוא כרסום בראיות. נטען כי מעדויות עדי התביעה שכבר העידו חל כרסום בתשתית הראיות המצדיק עיון חוזר בהחלטת המעצר. הטעם השני הוא שרוב עדי התביעה כבר העידו. מכאן שאין כבר חשש של ממש להשפעה על עדים.

אבחן להלן את טענות המבקש.

טענה בדבר כרסום בראיות:

ככל שהדבר נוגע לכרסום בראיות סבור אני כי דין הטענה להידחות. בחנתי את עדויות עדי התביעה. אציין ואדגיש כי הבחינה נעשתה באמות המידה של בחינת ראיות לצורך הליך מעצר ואינני נותן חוות דעת מקדימה להכרעת דין. מובן גם כי יתכן שהמותב הדן בתיק בעיקרי מתרשם בשונה ממני מהראיות ומהעדים שבפניו. במבחנים של הליך מעצר סבור אני כי לא חל בראיות כרסום של ממש.

המתלונן מסר גרסה מפורטת ובה סיפר ותיאר את האירוע נשוא כתב האישום:     

" היינו עוברים בכביש בסביבות שתים עשרה וחצי בלילה, שמענו צעקות. עברנו את המקום בשכונה של הנרגילות בעשרה מטר, שמענו צעקות "תעצרו תעצרו", הסתובבנו וראיתי את מוחמד ובחור בשם ער'ווה שאני מכיר אותו ואמרו לי חברים שלי אם אני מכיר אותם ואמרתי להם שכן. חזרנו, ירדנו מהאוטו אני  ועוד ארבעה נוסעים שהיו באוטו. מלחם סאלח, בן דוד של מלחם שהכינוי שלו כושי, מסרי אוסמה ושימי יחיה ואני. מלחם סאלח נהג באוטו.  ירדנו, התחיל הבלאגן התחלנו  לדבר ואמרו לי אתה אל תתערב, תשאר בצד. אמרתי להם מה קרה, למה שאני אשאר בצד. אחרי זה כשהסתובבתי ראיתי את שימי התחיל עם האנשים בשכונה. התחילו מכות בין שימי ואנשים שאני לא מכיר שהיו שם. קבלתי אגרוף ממוחמד בפנים (מפנה לכיוון הנאשם). ידעתי את שמו הפרטי ואת שמו המלא רק דרך המשטרה. הסתובבתי רציתי לעזור לשימי ולא יכולתי כי היו מלא אנשים. הסתובבתי והלכתי למסרי ששכב על הרצפה כדי לעזור לו, הוא אמר לי שדקרו אותו בכתף השמאלית. ידו היתה על הכתף השמאלית וראיתי שנוזל ממנה דם. כשהתחלתי לעזור לו כשרציתי להרים אותו מהרצפה, קיבלתי דקירה בגב. כשקיבלתי את הדקירה בגב תוך שניות הסתובבתי, ראיתי את מוחמד הכי קרוב אלי והיה לו משהו ביד, אני לא יודע אם סכין, לדרמן, או לא יודע מה. לא זיהיתי מה שיש לו ביד. הלכתי אחריו לראות מה שיש לו ביד, בגלל שלא זיהיתי. הוא הלך לעסק ואני התחלתי לחפש את החברים שלי."[עדות מיום 13/5/13 עמ' 3-4. ההדגשות שלי. ר.ש.]. בהמשך חזר על התיאור בעמ' 5 לאותה עדות.

עדי תביעה נוספים תיארו את התגרה במהלכה נדקר המתלונן בצורה דומה, הגם שלא ראו מי דקר את המתלונן. יצוין כי עדי התביעה העידו במשך מספר ישיבות. מטבע הדברים באירוע של קטטה המונית יש מספר גרסאות ואכן חלק מהעדים ציינו כי לא ראו כלל מי דקר את המתלונן. עם זאת יצוין כי אביו של המתלונן סיפר כי כאשר החל המתלונן להתאושש בבית החולים סיפר לו כי המבקש/נאשם הוא זה שדקר אותו [ישיבה מיום 13/5/13, עמ' 28 ש' 29].

הלכה היא כי כאשר נקבע בהחלטת מעצר כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס האישום על הטוען לכרסום בראיות להצביע על שינוי קיצוני בראיות המאשימה, באופן ההופך את הקערה על פיה [בש"פ 8093/09 פלוני נ' מדינת ישראל (22.10.09); בש"פ 804/08 מדינת ישראל נ' אסי (יוסף) אבוטבול ואח', (2008);בש"פ 6851/07 פאדל נ' מדינת ישראל ( 28.8.07); בש"פ 6838/07 סלים דחלה נ' מדינת ישראל (2007); בש"פ 4593/06 מדינת ישראל נ' מוחמד שורפי ואח' (2006); בש"פ 1955/05 אלכסנדר (פטיצה) פלדמן נ' מדינת ישראל, (2005); בש"פ 10512/05 דניאל פינר נ' מדינת ישראל, (2005).בש"פ 4794/95 יואב שאבי ואח' נ' מדינת ישראל (6.8.95)]. אין זה המקרה שבפני.  גם כעת יש ראיות המצביעות על המבקש כדוקר. אמינות העדויות תיקבע ע"י המותב הדן בהליך העיקרי. במבחני הליך מעצר לא חל כרסום בראיות ההופך את הקערה על פיה.

חשש להשפעה על עדים:

בכל הנוגע לחשש להשפעה על עדים - עילה זו לא צוינה כעילת מעצר במסגרת החלטת המעצר. אין חולק כי מעת שהעדים כבר העידו לא ניתן להשפיע עוד על עדותם.

אמון בנאשם:

הטעם בגינו שלל בית המשפט אפשרות לשחרור המבקש במסגרת החלטת המעצר הוא העדר אפשרות לתת בו אמון, זאת על רקע התנהגותו בהליכים אחרים המתנהלים כנגדו. בית המשפט סבר כי העובדה ששם, כך לכאורה, הפר המשיב תנאי שחרור ממעצר , מקשה לתת בו אמון כנדרש לשם שחרור לחלופת מעצר. לעניין זה יצוין כי הוגש כנגד המשיב כתב אישום בת"פ 54217-02-13 המייחס לו הפרת הוראה חוקית שעניינה תנאי שחרור שנקבעו במסגרת תיק מ"ת 51362-06-12, החלטת שחרור שניתנה במסגרת כתב אישום אחר, ת"פ 51341-06-12.  יצוין כי בכתב האישום שבת"פ 51341-06-12 טרם הושלם הדיון. עקב סולחה בין צדדים נקבע התיק לתזכורת. במסגרת הליך המעצר בוטלו תנאי חלופת מעצר בית לילי שעל פי הנטען הפר המבקש במסגרת ההליך שבת"פ 54217-02-13. בכל הנוגע לכתב האישום שבת"פ  54217-02-13  - התיק קבוע להקראה ראשונה ליום 3/7/13 שעה 08:45 בבית משפט השלום בקריות.

בכל ההליכים הנ"ל עומדת למשיב חזקת החפות. עם זאת, העובדה שהוגשו כתבי אישום יש בה כדי לבסס את חוסר האמון במשיב כי יקיים אחר תנאי שחרור. נתון זה, שהיה בבסיס החלטת המעצר של כב' השופט טובי (עליה לא הוגש ערעור) לא שונה. ויוער כי אינני יושב בערעור על החלטה זו אלא בהליך של עיון חוזר. נדגיש לעניין זה כי אמון בנאשם הוא תנאי מוקדם לשם שקילת שחרורו לחלופת מעצר ולעניין זה נשקל גם עבר פלילי ומעורבות של נאשם בהליכים אחרים התלויים ועומדים כנגדו. [בש"פ 2911/08 שוקרון נ' מדינת ישראל (10.4.08) פסקה 16].

חלוף הזמן: